אלו מציאות וכו׳. עד סוף סי׳ ג׳ בספי״ד דהלכות גזלה ואבידה ובפ׳ ט״ו ובפ׳ ט״ז. ובטור ח״מ סימן ר״ס רס״ב:

פירות מפוזרות. בגמ׳ בעי וכמה חשוב פזור ומשני א״ר יצחק קב בד׳ אמות ופרכינן ה״ד אי דרך נפילה אפילו טובא נמי ואי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא ומוקי לה רב עוקבא בר חמא בזמן שעת גרנות וכאן דשן בעליהן ונשא את העיקר ונותרו אלו קב בד׳ אמות דנפיש טרחייהו לא טרח איניש ולא הדר אתי ושקיל להו ואפקורי מפקר להו בציר מהכי טרח והדר אתי ושקיל להו ולבעל הגרן נינהו:

מעות מפוזרות. מתוך שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה קודם שמצאו זה נודע לבעלים שנפלו ונואשו. בבלי. וירוש׳ מנין ליאוש בעלים מן התורה ר׳ יוחנן בשם ר״ש בן יהוצדק כן תעשה לחמורו וגו׳ את שאבוד לו ומצוי לך את חייב להכריז ואת שאינו אבוד לו ומצוי לך אין את חייב להכריזו יצא יאוש בעלים שאבוד ממנו ומכל אדם ע״כ: ולשון הבבלי מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת דכתיב וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצוייה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם ע״כ:

וגיזי צמר הבאות ממדינתן. כך צ״ל:

ולשונות של ארגמן. נמי איידי דחשיבי ממשמש בהו בכל שעתא ושעתא. עגולי דבלה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים וחתיכות של בשר כיון דמידי דמיכל נינהו חשיבי ליה וממשמש בהו והוי יאוש מדעת:

מחרוזות של דגים. וה״ה מחרוזות של בשר כדאמרינן בתוספתא וא״ת והא אמרי׳ בפ׳ גיד הנשה דף צ״ה אל תהי שוטה בחרוזים ה״ז סימן וי״ל גבי בשר שנתעלם הקלו טפי דאין הלכה כרב מדפריך ורב היכי אכיל בשרא משמע דאנן שפיר אכלינן תוס׳ ז״ל. ובגמ׳ פריך אמאי להוי קשר סימן ומוקי לה בקשר של ציידין דכ״ע הכי מקטרי להי ומנין נמי לא הוי סימן דכבר נהגו הציידין לחרוז כמנין הזה בחרוז אחד:

וחתיכות של בשר. ומיירי כגון שנהגו הטבחים לעשות החתיכות כמשקל הזה דאי לאו הכי המשקל הוי סימן ואם יש לו סימן בחתוך כגון דמחתכא אתלת קרנחא חייב להכריז והא דתנינן בסמוך כדי יין וכדי שמן חייב להכריז מוקי לה אביי קודם פתיחת האוצרות ויש בה רושם סתימת טיחת טיט סביב המגופה והוי סימן דיחיד בעלמא הוא דעביד ליה דהא אכתי לא הגיע זמן מוכרי החביות:

דברי ר״מ. הרא״ש ז״ל לא גריס דברי ר״מ וכן בירושלמי ליתיה. וגם הר״ר יהוסף ז״ל מחקו וכתב שכן מצא בכל הספרים. ובית יוסף כתב בטור סימן רס״ב דח״מ דהרא״ש ז״ל לא גריס דברי ר״מ וכיון דמתני׳ סתמא מתנייא ה״ל רבים פליגי על ר׳ יהודה והלכה כותייהו אבל הרמב״ם ז״ל גריס דברי ר״מ וכיון דפלוגתא דר״מ ור׳ יהודה היא ה״ל הלכה כר׳ יהודה ע״כ וכן כתב בכסף משנה ספט״ו דהלכות גזלה:

כל שיש בו שנוי חייב להכריז. וכו׳ מפרש בגמ׳ בסימן הבא מאליו קמיפלגי ת״ק סבר סימן הראוי לבא מאליו כגון חרס שפעמים נופל בעיגול ודינר ג״כ שלפעמים נופל בקמח לא הוי סימן ור׳ יהודה סבר הוי סימן דאמרינן לשם סימן נתנו שם ולא נפל מאליו:

אנפוריא כלים חדשים שלא שבעתן העין ולשון אנפוריא נוטריקון אין פה ראיה ולרבנן אפילו לא שבעתן העין חייב להכריז והלכה כר״ש בן אלעזר. ומתני׳ דקתני אלו מציאות שלו אחר שהכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות קאמר דהשתא כיון דלית בהו סימן גם לצורבא מרבנן ליכא למיחש כן כתב הרשב״א והרנב״ר ז״ל בשם הראב״ד ז״ל. וכתוב בתוספת יום טוב לשון טביעות עין המורגל בגמ׳ נ״ל שהוא לשון מקרא הטבעו בבוץ והמכוון שע״י ששבעתן העין הוי כאילו טבע ונשקע בכלי עד שמכירו היטב היטב ע״כ. ואני הדיוט נלע״ד עוד שאפשר שהוא מלשון מטבע שכל מיני מטבעות הן משוקעים בכתיבתן עד שיכירום מה הם ויעברו בהוצאה. הכא נמי כבר שבעה מהן העין כאילו יש בהן מטבע להכירם בעליהן שהן שלו אע״ג שהמטבע עצמו קיימא לן דלא שייך בו סימן דוק:

מצא פירות בכלי. וכו׳ בגמ׳ דייקי׳ טעמא דמצא פירות בכלי ומעות בכיס הא כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו וכן נמי תניא בברייתא ורמינן עלה והתניא מצא דבר שאין בו סימן דהיינו מעות או פירות בצד דבר שיש בו סימן דהיינו כלי או כיס חייב להכריז על הכל וינתנו הפירות או המעות לבעל הכלי או הכיס ומשני אמר רב פפא לא קשיא הא דקתני חייב להכריז בדאישתיירו ביה מינייהו מידי דחיישינן דילמא הני דקמיה מיניה אישתפוך והא דקתני הרי אלו שלו בדלא אשתייר ביה מידי דאמרינן אם איתא דמיניה דמנא אישתפוך הוה משתייר ביה מינייהו מידי ומדלית במנא מידי שמעינן מינה דמאיניש אחרינא נפיל ואייאש ליה מינייהו דהא לית ליה סימנא בגווייהו ולפיכך הרי הן שלו. ואיבעית אימא הא והא דלא אשתייר ביה ולא קשיא הא דקתני חייב להכריז דהדרי אפיה דכלי לגבי פירי הא דלא מהדרי אפיה לגבי פירי ואב״א הא והא דמהדרי אפיה לגבי פירי ולא קשיא הא דאית ליה אוגנים לצנא אז ודאי לאו מיניה נפול דאי מיניה הוא נפיל הוה משתייר ביה מידי וכיון דלא אישתייר ביה מידי לאו מיניה נפיל והרי אלו שלו וההיא ברייתא מיירי דלית לה אוגנים לצנא דאיכא למימר מיניה נפיל והאי דלא אשתייר ביה מידי משום דלית ליה אוגנים דמעכבי וחייב להכריז:

צבורי פירות צבורי מעות גמ׳ שמעת מינה מנין הוי סימן תני צבור פירות שמעת מינה מקום הוי סימן תני צבורי פירות וזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה ולא הא תיפשוט ולא הא תיפשוט:

שלשה מטבעות זה על גב זה בגמ׳ מוקמינן לה דוקא שעשויין כמגדלין ששלשתן רחבין זה מזה ומניח מלמטה את הרחב ועליו את הבינוני ועליון הוא הקצר שבכולן כמגדל זה היסוד רחב ומקצר ועולה וכי מנחי הכי לאו דרך נפילה הוה אלא דרך הנוח והיה דעתו לחזור וליטלן ושכח הלכך נוטל ומכריז וזה בא ונותן סימן ואומר מגדלים היו עשויין. וכתוב בנ״י אמר המחבר ונראה דעשוין כמגדל דבעי לאו דוקא כמגדל שיהא הרחב מלמטה והקצר מלמעלה אלא שהוא זה ע״ג זה קרינן מגדל ומש״ה לא הוי סימן מובהק ובעינן מנין ולא ממעטינן אלא משלחפי שלחופי שמקצת מטבע זה על מקצת מטבע זה דמתרמיא שפיר דנפלי הכי אבל זה ע״ג זה מתרמי ולא מתרמי ולפיכך לא הוי סימן גמור. והיינו שהרי״ף ז״ל לא תפס מה שפירשו בגמרא דמגדל הוי רווחא תתאי ומציעא עילויה אלא סתם כדמשמע זה ע״ג זה כן נראה לי עכ״ל ז״ל. ועוד פי׳ נ״י דכל מה שהמוצא יכול לקרב הדבר מקרב ומש״ה מכריז מטבעות מצאתי כדי שיבין האובד שרבים היו ע״כ. ופירש הרא״ש ז״ל כמו שפירש סוף פירקין דלעיל דלא בעינן לסימן אלא שיאמר המנין והא דבעי שיהו עשויין כמגדלים משום דאי לאו הכי אז תלינן דבדרך נפילה נפל ומתייאש האובד כי לא יוכל ליתן סימן במניינן וצריך לומר דתרי אתרמי ונפלי דאל״כ תרי נמי יתן סימן מקום והראב״ד ז״ל תירץ בדברים קטנים כמו מטבע אי אפשר לכוין המקום ע״כ. עוד בגמרא לא שנו אלא של מלך כעין שלשה מלכים שצורת שלשתן שוה והן כעין שלשה מלכים שחלוקים ברחבן ודומין לשלשה מטבעות אבל של מלך אחד שלא כעין ג׳ מלכים שכולן שוין אינו חייב להכריז אע״ג דמנחי אהדדי דאימור אתרמויי אתרמו דבהדי הדדי נפול זה ע״ג זה ואין זה הנוח וסימן אין לו בהן ואפילו סימן מקום דלא ידע היכן נפול ור׳ יוחנן אמר אפילו של מלך אחד נמי מכריז הואיל ומטבעות הוו זו ע״ג זו יש כאן סימן דלא אתרמי דנפיל הכי:

כריכות ברה״י וא״ת כריכות אי דרך נפילה היא א״כ אינו יודע היכן נפלו וברה״י אמאי צריך להכריז הא מתייאש שסבור בר״ה נפול וי״ל דאע״פ שאינו יודע לכוין המקום יודע הוא אם נפל בר״ה או ברה״י תוס׳ ז״ל:

כדי יין וכדי שמן חייב. אפשר לומר דהדר תנא הכא גבי כדים חייב להכריז לרמוז לנו החילוק שחלקו בגמ׳ דמתני׳ מיירי בשלא נפתחו האוצרות אבל אם נפתחו האוצרות של יין ושל שמן הרי אלו שלו ואע״פ שהן רשומין שכל הכדות כך הן רשומות ונמצאו אלו הכדין בככרות הנחתום שיש צורה אחת לכולן ומשקל אחד לכולן הרמב״ם ז״ל:

מצא אחר הגפה וכו׳. כאן פי׳ רעז״ל גפה כפי׳ רש״י ז״ל אבל בפ׳ ששי דפאה גם בפ׳ שני דכלאים גם בפ״ד דעדויות העתיק פי׳ ר״ש ז״ל:

הרי זה לא יגע בהן. בגמ׳ פריך ולהוי מקום סימן דאע״ג דמוקמי׳ להו במקושרין בכנפיהן שהיא קשר דכ״ע הכי מקטרי להו ולא הוי קשר סימן מ״מ המקום שהן בו להוי סימן ומתרצינן במדדין דאיכא למימר מעלמא אתו ואיכא למימר נמי דאיניש אצנעינהו וה״ל ספק הנוח וקי״ל דכל ספק הינוח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר דליכא מאן דיהיב סימנא. וכתבו תוס׳ ז״ל האי אם נטל לא יחזיר י״מ דהיינו דוקא כשנטלו והוליכו לביתו דיש לחוש שמא באו בעלים בתוך כך ולא מצאו מה שהניחו שם ושוב לא יחזרו לבקשם לכך לא יחזיר למקום שנטל אבל אם נטלו ולא זז משם וראה שלא באו בעלים בתוך כך יחזיר וכן מוכח בירושלמי ומיהו אם נטל לא יחזיר משמע רק שנטלה ואע״ג שלא הוליכה לשום מקום לא יחזיר ע״כ. אבל בפ׳ המפקיד דף ל״ז משמע דה״פ דואם נטל לא יחזיר וכדפי׳ רש״י ז״ל התם וז״ל שאם בא אחד ונתן סימן שהוא שלו לא יחזירנו שמא אינו שלו וסוף הבעלים לבוא ויביא עדים שהניחו שם לפיכך יהא מונח ביד זה עד שיבא אליהו דהאי לא יחזיר לא שיהא שלו קאמר דהא מעיקרא באיסורא אתא לידיה אם ספק הנוח היא ע״כ:

מצא כלי באשפה וכו׳ בפירקי׳ דף כ״ד. ובגמרא רמינין עלה מהא דתניא מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז שכן דרך אשפה לפנות ומוקי רב פפא למתני׳ באשפה שאינה עשויה ליפנות אלא שנמלך עלי׳ לפנותה ומש״ה נוטל ומכריז דאי לא שקיל האי השתא לכשיפנה יטלנה גוי או ישראל משומד הלכך אבידה היא ומוזהר עליה ורב זביד מוקי למתניתין בכובי וכסי דטמונים מדעת הן ולא יגע וברייתא בסכיני והמניק שהן כלים קטנים והשליכם שם עם האשפה שהוציא מן הבית:

מצא בגל וכו׳ תוס׳ פ׳ חזקת דף נ״ד:

הרי אלו שלו וכתוב בנמוקי יוסף דכיון דטעמא הוי משום דתלי המוצא באמוריים כדמפרש בגמרא שמעינן מינה דאפילו יש בו סימן הרי אלו שלו וא״ת למה שלו תקני לו חצרו לבעל הכותל ותרצו בתוספות דאין חצר קונה בדבר שאינו עשוי שימצא כי הכא שהוא בעובי הכותל וכן מוכח לקמן מצא בחנות ובשלחנות הרי אלו שלו ואין חצרו קונה לו לחנוני ולשלחני לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופן לימצא ע״כ. עוד כתוב שם והא דאמרי׳ מחציו ולחוץ [הרי אלו שלו] ולא אמרי׳ יטול ויכריז כיון דאיכא סימן פי׳ רש״י ז״ל דכולה מתני׳ בדשתיך דומיא דרישא ואמרי׳ בני ר״ה הניחוהו שם ואייאוש וליכא למימר תיקני ליה חצרו לבעל הבית דקודם יאוש הוה התם ולא עדיפא חצרו מידו ואילו בא לידו קודם יאוש בעלים תו לא קני ליה הואיל ובאיסורא אתא לידיה הלכך חצרו נמי לא קני ליה ע״כ. והרמב״ם ז״ל תירץ לקושיא קמייתא שהביא נ״י בשם התוס׳ פט״ז דהלכות גזלה משום דהוי אבודה ממנו ומכל אדם ע״כ. וכתוב בשלטי הגבורים שריב״ן ז״ל תירץ משום דהוי חצרו הבאה לאחר מכאן שהכלי היה טמון בימי האמוריים ועדיין לא היה חצרו עד לאחר מכאן ע״כ:

מצא בכותל חדש פי׳ הרא״ש ז״ל היינו בכותל שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה שלו בנאוהו ולא יצאו מרשותן מעולם אלא הוא ואבותיו היו דרין בו מעולם ע״כ:

אם היה משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו ובגמ׳ פריך ואמאי וליזיל בתר בתרא כדתנן בפ״ז דמסכת שקלים ובשעת הרגל הכל מעשר וטעמא משום דשוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום ואם נפלו שם לפני הרגל שרוב המעות הן חולין כבר מצאום מכבדי השוק אלמא אמרינן קמאי קמאי אזלו והני אחריני נינהו הכא נמי נימא קמא קמא אזל והני דבתרא נינהו ומוקי לה רב נחמן כגון שעשאו לבית פונדק לשלשה בני אדם דההוא דנפל מיניה מייאש מימר אמר מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדאי אלא הני אמרי קמייהו כמה זימני ליהדרו לי ולא הדרו לי והשתא ליהדרו בתמיה אי דעתייהו להדורא אהדרוה ניהלי ואי לא אהדרוה ודאי בדעתייהו למגזלה. ורבא אמר אפילו בשלשה חייב להכריז ואפילו דלית בה ש״פ לכל חד וחד מ״ט אימור שותפי נינהו וחד מינייהו אחולי אחלה למנתיה לגבייהו דחברוהי וה״ל ש״פ לכל חד וחד מהנהו תרי ופסק הרי״ף ז״ל הלכתא כרבא דבתרא הוא הלכך משמע דמתני׳ לא מיתוקמא אלא כדאוקמה רב מנשיא בר יעקב שעשאה לבית פונדק לשלשה גויים וכתב בנ״י לשלשה גויים לאו דוקא דהה״נ לחד ובלבד שיהא הוא האחרון אלא משום וכו׳ ע״ש. ולשון הרמב״ם ז״ל ספט״ז דה״א אם היה משכיר ביתו לאחרים הרי הן של שוכר אחרון ע״כ. ובטור ח״מ סימן ר״ס:

מצא בחנות הרי אלו שלו לכאורה משמע דאיירי הכא אפילו בדבר שיש בו סימן מדלא מפליג הכא כי סיפא בין צרורין למפוזרין ולפי זה צריך לומר דהא דאמרינן דבדבר שיש בו סימן הרי אלו שלו מיירי בחנות שרוב הנכנסין והיוצאין גויים א״נ מצינן לפרש דבאין בו סימן דוקא מיירי וסיפא דקא מפליג בין צרורין למפוזרין אכולה מתני׳ קאי והא דלא קני ליה חנות לחנוני מטעם חצרו משום דקיימא לן כאביי דיאוש שלא מדעת לא קנה וכיון שקודם יאוש באת לחצרו שוב אינו קונה ואפי׳ לרבא וכו׳ וכן כתבו הרשב״א והרנב״ר ז״ל נמקי יוסף ז״ל. ועיין במ״ש בשמו ז״ל במתני׳ דלעיל. ומצאתי כתוב בספר מישרים נתיב כ׳ חלק שני ויש מי שגורס אפילו צרורין שהצרירה סימן הרי אלו שלו ע״כ:

לפני שלחני הרי אלו שלו וכו׳ בגמ׳ דייק ר׳ אלעזר מדלא תנא ע״ג שלחן הרי אלו של שלחני ולא הוה צריך תו למיתני בין הכסא ולשלחני של שלחני דכ״ש היא אי נמי ליתני מצא בשלחנות הרי אלו שלו כדקתני רישא מצא בחנות אלא ש״מ ל״מ לפני שלחני דהיינו ע״ג קרקע דהרי אלו של מוצאם אלא אפילו מצאן מונחין ע״ג שלחן הרי אלו שלו וטעמא כתב הטור סימן ר״ס שדרך הבאים להחליף ליתן מעות על השלחן משא״כ בחנות שאין דרך הבאים לקנות ליתן חפציהם על התיבה ע״כ. וכתוב בנמקי יוסף ומכאן למדנו דין זה דאם מצא ע״ג תיבת החנוני הרי אלו של חנוני וכן כתב הרשב״א ז״ל דאפילו מונחין ע״ג השלחן הרי אלו שלו והא דקתני לפני השלחן הרי אלו שלו לפני השלחני קאמר דאפילו מה שעל השלחן לפני השלחני מיקרי וכן כתוב בהרבה נוסחאות במתני׳ לפני השלחני אלא דהוה ס״ד שפירשו ע״ג קרקע מדלא קתני ע״ג השלחן להדיא ע״כ:

הלוקח פירות וכו׳ אית דגרסי ר׳ יהודה אומר הלוקח פירות וכו׳ ולא מצאתי רמז לגרסא זו בשום מקום וגם בבית יוסף לא הוזכרה זו הבבא בשם ר׳ יהודה בסימן רס״ב. וז״ל הרא״ש ז״ל על פי התלמוד אר״ש בן לקיש לא שנו אלא בלוקח מן התגר משום דמייאש בעל המעות כשידע שהיו בתוך הפירות לפי שהתגר לוקח מהרבה אנשים ומוכר להרבה אנשים וכן אם מצאו התגר הרי אלו שלו אם שהה בעל המעות בכדי שיוכל התגר לערב עם פירותיו אבל בלוקח מבע״ה חייב להחזיר והוא שדשן בעל הבית בעצמו או עבדיו ושפחותיו הכנעניים שאם שכר פועלים חיישינן שמא מהן נפלו. וכתוב בנמקי יוסף וא״ת ואפילו בתגר אמאי לא קני ליה חצרו לתגר דהא ודאי חצר משתמרת ובכה״ג אפילו אבידה שאינו מכיר בה תיקני ליה חצרו מכאן הסכימו המפרשים עם בעלי התוס׳ ז״ל דכל דבר שאין דרכו לימצא אין חצרו של אדם קונה לו ע״כ. וביד שם בהלכות גזלה ואבדה פט״ז סימן ד׳ ה׳ ו׳. ובטור ח״מ סי׳ ר״ס וסי׳ רס״ב:

אף השמלה וכו׳ ביד שם רפי״ד:

מה שמלה מיוחדת תוס׳ פ׳ מרובה דף ס״ו וגם פה כתבו אומר ר״י דנפקא לן יאוש קונה באבידה מהכא דקתני מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין פי׳ ע״י שיש לה סימנין יש לה תובעין שאין הבעלים מתייאשין כיון שיש בהן סימן ולא כמו שפירש הקונטריס שיש לה תובעין שאינה של הפקר דשמלה דבר הנעשה בידי אדם הוא דהא למה לי קרא להכי פשיטא דשל הפקר פטור דלמי ישיב ומיהו בירושלמי יליף מנין ליאוש מן התורה א״ר יוחנן אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו וכו׳:

שלשה רגלים גרסינן לשון זכר הואיל וגרסי׳ בסיפא הרגל האחרון אע״ג דבקרא כתיב בפרשה משפטים שלש רגלים תחוג לי בשנה כן נלע״ד:

כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד גמ׳ ורמינהי דתנן בפ״ק דמסכת תעניות ר״ג אומר בשבעה בו ט״ו יום אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת ולא ידביקוהו גשמים אלמא כולי האי בעינן ומתני׳ קתני שלשה ומסיק רבא לא הטריחו רבנן באבידה יותר מדאי ולא הטריחוהו לשהות יותר מז׳ ימים והקשה ה״ר אפרים אשכנזי חתנו של רש״ל ז״ל לענין מה צריך להמתין אחר הרגל האחרון ז׳ ימים וכי הוא שלו מיד אחר ז׳ ימים והרי אומר לקמן בסימן ח׳ לא יגע בהן עד שיבא אליהו ויש לתרץ שצריך לשהות שם ז׳ ימים מכאן ואילך ילך לביתו ולפי׳ הרמב״ם ז״ל הוא פשוט יותר ודוק עכ״ל ז״ל. ואיני יודע מה הוקשה לו ז״ל ואי קשיא פורתא הא קשיא מלשון הרמב״ם ז״ל בפי״ג מהלכות גזלה ואבידה שכתב הכריז או הודיע ולא באו הבעלים תהיה המציאה מונחת אצלו עד שיבא אליהו ע״כ. ולרב ז״ל עצמו קשה לע״ד מאין הוציא דין זה. ונראה דכל הני באבי דמצא ספרים וכו׳ מייתי בתר הכרזה כמו שהן סדורות אשמעי׳ תנא שאם מצא ספרים וכבר הכריז ולא באו הבעלים יהיו מונחים אצלו עד שיבא אליהו אלא שכדי שלא יתעפשו קורין בהן אחד לשלשים יום וכן הכל לפי מה שהוא אבל כלי זהב וכלי זכוכית כיון שהוא דבר שאינו מתעפש אם לא ישתמשו לא מיבעיא שיהא מונח כשאר כל המציאות אלא אפילו לא יגע בו עד שיבא אליהו וזהו שומר אבידה דפליגי בה רבה ורב יוסף כמו שאכתוב בסמוך בס״ד. עוד כתב הר״ר אפרים אשכנזי הנ״ל ז״ל על פי׳ רעז״ל ויכריז יום אחד אני אבדתי דכן פי׳ רש״י ז״ל וגם נ״י. אבל ז״ל הרמב״ם ז״ל בהלכות גזלה ואבידה פי״ג ואחר הרגל האחרון מכריז פעם רביעית כדי שילך השומע לביתו בשלשה ימים וימשש כליו ויחזור בשלשה ימים וימצא זה המכריז מכריז בשביעי ע״כ. אמר המלקט וכן פירשו ג״כ תוס׳ ז״ל שהמוצא הוא שחוזר להכריזו וביד כולה מתני׳ עד סוף סימן ח׳ שם פי״ג. ובטור ח״מ סימן רס״ז:

ולא אמר סימניה ה״ז לא יתן לו בגמרא פירש רב נחמן דהלכתא כותיה שהמכריז מפרש מה היא האבידה שהיא שמלה או דבר פלוני. ולא אמר סימניה לא בעי למימר שלא אמר סימנין כלל דא״כ לא אמר כלום שהמכריז הא אמר גלימא אלא אמר רב ספרא דלא אמר סימנין מובהקים שלה אלא כגון שנתן סימן שלבן היה או שאדום היה שהוא סימן שאינו מובהק שהרבה יש כך. ומנין או משקל הוו סימנין מובהקים ולפי זה אמר את האבידה דקתני במתני׳ לא נקט אלא משום לא אמר סימניה:

שנאמר עד דרוש אחיך וכו׳ פי׳ דאי לא תימא הכי קשה דוכי תעלה על דעתך שיתנהו לו קודם שידרשהו. ובספר הזוהר סוף פרשת חוקת [דף קפ״ד ע״א] אמרו דהאי אותו מלא [בויו] דרשינן ליה מלשון אות שצריך שאפילו שיאמר סימן. אם הוא רמאי לדרוש האות ההיא אם היא אמת ע״כ. וביד פ׳ שני דהלכות מלוה ולוה סימן ד׳. ועיין בסמ״ג עשין סי׳ ע״ד. ומפרש בגמ׳ בברייתא משרבו הרמאים התקינו שיהו אומרים לו הבא עדים שאין אתה רמאי וטול. ירושלמי איזהו רמאי עבד גרמיה מחזר מציאן ועבד חדא רבא וטבא: [הגה״ה נלע״ד דה״פ והשיב אבידה אחת גדולה וטובה וכשראו בני אדם שהחזיר מציאה טובה לבעליה האמינוהו ובטחו בו ונתנו לו פקדונות ואח״כ כפר בכולן. היאך הוא עביד רבא טבא חמי ליה ברייתא מחזר מציאן ומפקידין גביה והוא נסיב כולה ואזיל ליה ואית דאמרין אזיל לכנישתא ושמע סימנין ואזל לכנישתא חורי ואמר סימנא ונסב לה ע״כ]. בפי׳ רעז״ל ותרנגולים זכרים הקטנים מיטפל בהן שלשים יום והגדולים שאוכלים הרבה מיטפל בהן שלשה ימים ע״כ. אמר המלקט כן פי׳ רש״י ז״ל אבל בנמקי יוסף כתוב בשם ר״ח ברברבי שלשים יום שאין טפולן מרובה שהן הולכין אילך ואילך ואוכלין בזוטרי שהוא צריך לטרוח וליתן לפניהם שלשה ימים וכן דעת הרמב״ם ז״ל שם פי״ג סימן ט״ז:

לפיכך אם אבדו חייב באחריותן דכיון דשרי לאשתמושי בהו אע״ג דלא אשתמש בהו כמאן דאשתמש דמי וחייב באחריותן והלכה כר׳ טרפון בדמי אבידה שמכר דהואיל ונטפל וטרח בהו כמו שאמרו חכמים שרינן ליה לאישתמושי בגווייהו. אבל מעות אבידה כגון שמצא מעות בכיס או שלש מטבעות עשוין כמגדלין לא ישתמש בהן כלל ולרבה דס״ל דשומר אבידה כש״ח דמי לפיכך דר״ט אשמועינן לאפוקי דרב יוסף דאמר שומר אבידה כשומר שכר דמי וחייב בגניבה ואבידה דש״ש מצוה הוא דלא בעי למיתב רפתא לעניא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה קמ״ל דלא ולפיכך דר״ט אתי למידק נמי דדוקא משום דמותר להשתמש חייב אבל אסור להשתמש לאפוקי דרב יוסף ולרב יוסף משני בגמרא דלפיכך דר״ע קתני אגב לפיכך דר״ט דאשמועי׳ דכיון דשרו ליה רבנן לאישתמושי בגווייהו כמאן דאשתמש בהו דמי וחייב באחריותן וקיימא לן כר״ט וכמו שפירש רעז״ל וקיימא לן נמי כרב יוסף. והכא כיון דשרו ליה לאישתמושי בהו אע״ג דלא אשתמש בה ה״ל שואל עלייהו וחייב אפילו באונסין דהאי אבדו דקתני מפרש בגמרא דהיינו נאנסו כדרבה דאמר בפרק הזהב אבדו שטבעה ספינתו בים אבל לקמן בפרק המפקיד סי׳ י״א דקתני לפיכך אם אבדו חייב באחריותן היינו דוקא אם אם נשתמש בהן אז חייב אפילו באונסין ואם לא נשתמש בהן אינו חייב אלא בגניבה ואבידה כדין שומר שכר וכן פירש לקמן רעז״ל. ובטור ח״מ סימן רס״ז:

קורא בהן אחת לשלשים יום מתני׳ ר״א בן יעקב היא ודלא כת״ק דברייתא דאמר אחת לי״ב חדש ודלא כסומכוס דאמר בחדש שממהר להתעפש שלשים יום ובישן שנים עשר חדש:

בתחלה מה שלא למד מפני שצריך להשהותם לפניו וכתב הרמב״ן ז״ל דה״מ בס״ת נביאים וכתובים שמי שלמד בהם כבר די לו בקריאה בעלמא ומי שלומד בהן לכתחלה צריך לטרוח יותר וע״י טרחו הן מתקלקלין אבל עכשיו שנהגו לכתוב התלמוד אם השאילו המסכתא אינו כן שאפילו מי שלמד פרקו מאה פעמים צ״ע גדול כבתחלה ואדרבה כל מי שהוא בקי יותר צ״ע יותר גדול בהלכות הצריכות לשמועה שלו הלכך יד כל אדם שוה בו ולומד לכתחלה דאדעתה דהכי אושליה נמקי יוסף. ועיין בפי׳ רש״י ז״ל פרק כל הנשבעין דף מ״ו:

גוללן אחת לשלשים. אבל לא יִלְמַד בהן כתחלה כתב הר״ר יהוסף ז״ל בס״א היה נקוד יְלַמֵד ונ״ל כגרסא דגרסי׳ יִלְמַד דאתי שפיר מה שאמר כתחלה כלומר קורא בהן מה שהוא רגיל בו אבל לא ילמד מה שלא למד מעולם ואי גרסינן יְלַמֵד פי׳ לא יְלַמֵד לאחרים בו ולגירסא זו לא היה צריך לומר כתחלה ע״כ. וגם ראיתי שהגיה כתחלה בכאף:

ולא יקרא אחר עמו נלע״ד דגרסי׳ יַקְרֵא בנקוד פת״ח ביו״ד ושו״א בקו״ף וצי״רי ברי״ש אע״פ שאינו מוכרח. וכדמוכח ממה שאני כותב בסמוך מיד. ובגמ׳ רמי עלה והתניא ולא יקרא בו שלשה בני אדם הא שנים קורין ומוקי אביי למתני׳ בענין אחד ולפיכך אפילו שנים אין קורין שזה מושך אצלו וזה מושך אצלו ונקרע. וברייתא בשני עניינים זה בדף זה וזה בדף זה ולפיכך שנים קורין דלא אתו לשמוטי מהדדי. והרמב״ם ז״ל בפי״ג דהלכות גזלה פירש דבשני עניינים לא יהיו שנים קורין דשמא זה ימשוך לכאן וזה לכאן ויבלה הספר אבל בענין אחד קורין אפילו שנים אבל שלשה אפילו בענין אחד אין קורין ע״כ וכן פי׳ הרי״ף ז״ל:

מנערה אחת לשלשים יום גמ׳ למימרא דניעור מעלי לה והא אמר ר׳ יוחנן מי שיש לו גרדי אומן בתוך ביתו שיארוג לו חדשות תמיד ינער כסותו בכל יום ולמדנו דרך ארץ דניעור קשה לה אמרי בכל יום קשה לה אחת לשלשים יום מעלי לה איבעית אימא בחד אין ניעורו קורעה ובתרי הניעור קורעה ואיבעית אימא הא בידא וברייתא בחוטרא ואיבעית אימא ברייתא בעמרא דקשה לה שנמתחת ונקרעת ומתני׳ בכיתנא. ובגמרא בברייתא כלי נחשת משתמש בהן בחמין אבל לא ע״י האור מפני שמשחיקן כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן:

מצא שק וכו׳ ר״פ שבועת העדות ובהרי״ף והרא״ש ז״ל הגרסא מצא שק או קופה אם אין דרכו ליטול וכו׳. וכן הגיה ג״כ הר״ר יהוסף ז״ל. ופי׳ רש״י ז״ל שאין דרכו ליטול קופה שלו מן החוץ לבית שמור לא יטול. וביד פי״א דהלכות גזלה ואבידה סי׳ י״ג. ובטור ח״מ סי׳ רס״ג וסי׳ רס״ז:

איזוהי אבידה וכו׳ ע״ס הפרק ביד שם פי״א סימן י״ד י״ח י״ט וברפי״ב עד סוף סי׳ ד׳ ובפט״ו סי׳ ב׳. ובטור ח״מ סי׳ רס״א ורס״ה ורס״ז:

מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבידה ואפילו כמה ימים ראה אותם אבל אם ראה אותן בלילה חייב להחזיר ואם ראה בבקר בהשכמה או סמוך לחשכה שלשה ימים זה אחר זה ה״ז אבידה ודוקא רועה בדרך דאיכא תרתי לטיבותא אבל רצה בדרך זמנין הוי אבידה כגון דאפה לגבי דברא רועה בין הכרמים אם כרם ישראל הוי חייב לסלקה משום אבידת בעל הכרם וכיון דחייב לסלקה משום דאנקטה נגרי ברייתא חייב להחזירה ואם כרם דגוי אי באתרא דקטלי הבהמה בלא התראה חייב להצילה ולהחזירה לבעלים ואי באתרא דלא קטלי עד דאתרו ביה אין חייב להטפל בה דאי לא אתרו לא קטלי לה ואי אתרי ולא איזדהרו בה אבידה מדעת היא:

שנאמר השב תשיבם בגמ׳ פריך אימא השב חדא זימנא תשיבם תרי זימני ומשני השב אפילו מאה פעמים שהוא מקור [הגהה וכן הוא בפירוש הרמב״ם ז״ל]. תשיבם אין לי שנקראת השבה אלא לביתו לחרבתו ולגנתו מנין ת״ל תשיבם מ״מ ואשמועינן דאי אהדרה לדוכתא דמנטרא לא צריך דעת בעלים לומר לו ראה פרתך שהחזרתיה לגנתך שמצאתיה דכל מילי צריך דעת בעלים כגון גנב וגזלן וד׳ שומרים שאם לא הודיעו חזרתה ומתה או נגנבה חייבי׳ באחריותה שכיון שידע שאבדה ולא ידע שהושבה לא נזהר בה ולא האכילה חוץ מהשבת אבידה שהתורה רבתה בה השבות הרבה. עזוב תעזוב נמי אין לי אלא בעליו עמו אין בעליו עמו מנין ת״ל תעזוב מ״מ וכן נמי דרשינן קרא דהקם תקים עמו אפילו אין בעליו עמו וכולהו קראי דכגון אלו דריש להו בגמרא בפירקין:

היה בטל מסלע וכו׳ תוס׳ פ׳ שני דייני דף ק״ח ודפ׳ עד כמה דף כ״ט:

אלא נותן לו שכרו כפועל בטל בספרי כתיבת יד ל״ג מלת בטל במתני׳ וכן משמע קצת מן הגמ׳ דמייתי תוספתא דקתני בה כפועל בטל ועלה בעי בגמ׳ מאי כפועל בטל וכו׳ ובהרא״ש ז״ל נמי ליתיה וכן מוכח נמי מתוספות המוגהות דבבכורות פרק עד כמה וכמו שכתבתי שם בסימן ו׳. אבל הרמב״ם ז״ל נראה דגריס לה וגם בטור ח״מ סימן רס״ה. ועיין בספר משרים נתיב כאף ח״א וחלק ד׳. ור״ח מפ׳ דכפועל בטל ר״ל שאם החזיר את האבידה בשעה שיש לו מלאכה מרובה שהוא משתכר ביוקר ושהה בחזרתה שיעור שהיה מרויח סלע לא יאמר לו תן לי סלע שהפסדתי בחזרתה אלא נותן לו כשעה שהמלאכה מועטת שלא היה משתכר בשיעור חזרה זו אלא חצי סלע לפי שהיה משתכר בזול כדי שלא יהיה יושב ובטל וכן פי׳ הרי״ף ז״ל ג״כ בתשובה וטעמא דמילתא דמשערין ליה כשער הזול כתב הרנב״ר ז״ל דכיון דמדעתא דנפשיה עבד שהרי כיון שלא היה שם ב״ד לא היה מחויב להתבטל מן הסלע ושלו קודם כדתנן במתני׳ אלא מצוה בעי למיעביד לפיכך הטילו חכמים פשרה זו ע״כ בנמקי יוסף וע״ש עוד. וגם הרב המגיד שם פי״ב כתב כדברי רבינו ירוחם ז״ל בשם הרשב״א ז״ל שכתב כן בשם ר״ח והר״א ורב אלפס ושלזה הסכים הרמב״ן ז״ל וכתב שהרמב״ם ז״ל יש לו פי׳ אחר:

אם יש שם ב״ד וכו׳ כתוב עוד בנ״י אמר המחבר הא דאמרינן אם יש שם ב״ד וכו׳ בספרים לא גרסינן עמו אבל בהלכות כתוב עמו [הגה״ה גם הר״ר יהוסף ז״ל הגיה עמו וכתב שכן מצא בכל הספרים]. כלומר עם בעל האבידה ואינו מחוור שכיון שבעל אבידה עמו למה לי שיתנה עמו בפני ב״ד אפילו בינו לבינו סגי וחייב ליתן לו כל מה שהי׳ מתבטל כמו שהתנה דא״ל אפסדתן וכדאמרי׳ בפרק הגוזל בתרא טול דינר והעבירני חייב ואוקימנא בצייד הצודה דגים מן הים משום דא״ל אפסדתן כן כתב הרנב״ר ז״ל:

שלו קודם ודוקא כגון שהיה בטל מן הסלע דלא מצי למישקל מחבריה בלא תנאי כדאמרן א״נ דהיכא דשלו מרובה דהוה מפסיד דודאי לא יטול מבעל אבידה טפי ממה שהחזיר לו אבל כל היכא דשלו מועטת כיון דמן הדין שלו קודם הלכך אפילו היכא דליכא ב״ד מניח את שלו כדי להחזיר של חברו ונוטל ממנו שיעור זה שהפסיד בודאי דה״ל כשכרו של פועל בטל ודבר ברור הוא. ולא תיקשי הא דתנן בב״ק פרק בתרא זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכה אין לו אלא שכרו דאלמא דאע״ג דהפסיד מועט כדי להחזיר את המרובה לא שקיל לי׳ מבעל אבידה דהתם היינו טעמא דכיון שהיה חברו בפניו והיה יכול להתנות ולא התנה איהו הוא דאפסיד אנפשיה הרנב״ר ז״ל עכ״ל נמקי יוסף. וז״ל הרא״ש ז״ל דמתני׳ דהתם כיון שבפני הבעלים הוא ה״ל להתנות ומדלא התנה הפסידו ולא יטול אלא שכר טורחו ומינה שמעינן דאם אין הבעלים שם צריך ליתן לי דמי הפסדו ע״כ:

מצאה ברפת אין חייב בה מפר׳ בגמ׳ דמיירי ברפת שאינה משתמרת כגון שהיא פתוחה שאם באת לצאת יוצאה רק שאינה מתעה הבהמה לצאת ולברוח שאם אפשר לה לברוח חייב בה:

בר״ה חייב בה כגון שניכר בה שהיא הולכת תועה דהא אמרינן לעיל בגמרא דדוקא רצה בדרך ואפ״ה [דוקא] לגבי דברא חייב להחזיר הא לאו הכי לא והראב״ד ז״ל פי׳ דהכא מיירי בסרטיא שבוקעים בה אנשים ומאימתן היא בורחת או שמא יקחו האנשים שאינם מהוגנים אבל לעיל מיירי בשביל של רבים שאין הרבים בוקעים בו ודאמרינן ברפת אין חייב בה דוקא בעומדת בתוך התחום ובר״ה אפי׳ בתוך התחום חייב בה הרא״ש ז״ל. אבל הרמב״ם ז״ל פסק שם פט״ו דהלכות גזלה ואבידה סי׳ ה׳ וז״ל מצא פרה בר״ה אם עומדת חוץ לתחום חייב להחזיר כלישנא בתרא דגמ׳ שכן מצאתי מוגה בספר מדוייק אבל הבית יוסף כתב בסימן רס״א דחשן המשפט דהרא״ש ובנו בעל הטור ז״ל כתבו כלישנא קמא והרי״ף והרמב״ם והרב המגיד ז״ל כתבו לא זה ולא אותו ותמה עליהם ז״ל ואני בע״ד נפלאתי הרבה ממנו דאת״ל שראה ההגהה הלזו ולא ערבה לו ולא ישרה בעיניו לאיזה טעם שיהיה הריני רואה שהרב המגיד ז״ל כתבו וז״ל מצא וכו׳ משנה וחוץ לתחום בדוקא הא תוך התחום אינו חייב להחזיר וכן מפורש בלישנא בתרא דגמ׳ ע״כ וגם בסמוך לזה גבי או שהיתה ברפת כתב ורפת אפילו חוץ לתחום נמי כדאיתא בגמ׳ ע״כ וצ״ע לע״ד:

ואם היתה בבית הקברות אית דגרסי ואם היה בית הקברות ואית דגרסי בין הקברות. ועיין במ״ש בשם הר״ן ז״ל בפ׳ אלו נערות:

או שא״ל אביו אל תחזיר הילך לשון הרמב״ם ז״ל שם ספי״א דהלכות אבידה ראה את האבידה וא״ל אביו אל תחזירנה יחזיר ולא יקבל ממנו שאם קבל מאביו בעת שקיים מ״ע של כבד את אביך בטל עשה של השב תשיבם ועבר על לא תוכל להתעלם ע״כ. וכתב שם המגיד משנה וא״ל אביו אל תחזירנה פי׳ אלא עסוק בדבורי להביא לי גוזלות וכיוצא בזה יחזיר ואל יקבל ממנו ע״כ:

אם רצונך ס״א אם רצית:

מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון רש״א אף לטעון בגמרא מפרש טעמייהו דאי ס״ד כר״ש דזו וזו בחנם ליכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה ואנא אמינא ומה טעינה דלית בה צער בע״ח וליכא חסרון כיס אם לא יטעון חייב פריקה דאית בה צער בע״א וחסרון כיס שהבהמה נשברת תחת משאה לא כ״ש אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא לומר לך פריקה בחנם טעינה בשכר הלכך אי לא כתב פריקה ואתיא מקל וחומר מטעינה ה״א דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה טעינה בשכר אף פריקה בשכר. ור״ש מ״ט משום דלא מסיימי קראי למשמעות טעינה הלכך אי כתיב חד היא לפריקה אתא ורבנן אמאי לא מסיימי הכא כתיב רובץ תחת משאו דמשמע שצריך לפרוק התם כתיב נופלים בדרך דרמו טוענייהו באורחא משמע ור״ש נופלים בדרך אינהו וטוענייהו עילוייהו משמע. אמר רבא מדברי שניהם נלמוד דצער בע״ח מדאורייתא מדקאמרי תרוייהו פריקה עדיפא דאפי׳ ר״ש לא אמר דאיצטריך למיכתב פריקה אלא משום דלא מסיים קרא לטעינה אבל אי הוו מסיימי קראי הוה דרשינן קל וחומר ומה טעינה דליכא צער בע״ח חייב פריקה דאיכא צער ב״ח לא כ״ש ש״מ צער בע״ח דאורייתא ומש״ה אפילו אם היה עליו יותר ממשאו זקוק לו ור׳ יוסי הגלילי ס״ל צער בע״ח דרבנן ומש״ה אמר דאם היה עליו יותר ממשאו אין זקוק לו. וכתוב בנמקי יוסף בשם הרנב״ר ז״ל דכיון דאיכא בפריקה צער בע״ח אפילו בטל מן הסלע חייב בחנם אבל טעינה הוי לה כשאר אבידה דבשכר כל שלא היה בטל אבל אם הי׳ בטל בחנם וע״ש עוד. וביד רפי״ג דהלכות רוצח ושמירת נפש עד סוף סימן ח׳. ובטור ח״מ סימן רס״א וסימן רס״ו וסימן ער״ב:

אבידתו וכו׳ פ״ד מיתות דף ס״ד:

אבידתו קודמת דאמר קרא אפס כי לא יהיה בך אביון הזהר וכו׳ ובפ״ד מיתות דף ס״ד אמרינן דמדכתיב אפס נפקא לן דאי לאו לאזהרה אתא אלא להבטחה שמבטיחן שלא יהיה בהן אביונים ניכתוב לא יהיה בך אביון מדכתיב אפס לאזהרה אתא כלומר אפס וחדל וכלה עניות ממך אפס לשון חדלה וכלייה כמו כי אפס כסף ע״כ. ובגמ׳ אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך פי׳ אעפ״כ יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם אם לא בהפסד מוכיח ואם תמיד מדקדק פורק מעליו עול גמ״ח וצדקה וסוף שיצטרך לבריות:

אבידת אביו ואבידת רבו וכו׳ עד סוף הפרק בהלכות ת״ת רפ״ה גם ברפי״ב מהלכות גזלה. ובטור יורה דעה סימן רמ״ב ובחשן משפט סימן רס״ד:

של רבו קודמת והוא שיהיה רבו מובהק אם מקרא אם משנה אם תלמוד ומתני׳ דקתני ורבו שלמדו חכמה ר״ל רוב חכמתו וז״ל הרמב״ם ז״ל ברפי״ב מהלכות אבידה שרוב חכמתו של תורה למד ממנו ע״כ:

שאביו הביאו וכו׳ ורבו שלמדו חכמה מביאו וכו׳ גרסי׳ והטעם מובן. ופלוגתא דתנאי ואמוראי היא בירושלמי דפירקין ודס״פ בתרא דהוריות דגרסי׳ התם תני איזהו רבו שלמדו חכמה כל שפתח לו תחלה דברי ר״מ ר׳ יהודה אומר כל שרוב תלמידו ממנו ר׳ יוסי אומר כל שהאיר עיניו במשנתו רב כר״מ ור׳ יוחנן כר׳ יהודה ושמואל כר׳ יוסי ע״כ. אבל בגמרא דילן גרסי׳ הכי ת״ר רבו שלמדו חכמה ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה דברי ר״מ פי׳ שלמדו חכמה תלמוד דהיינו טעמי משנה ולהבין הסותרות זו את זו ולתרצם או לומר הא מני חכם פלוני הוא ובגמ׳ איתא דשמואל קרע מאניה אההיא מרבנן דאסבריה מתני׳ דבפ״ג דתמיד אחד יורד לאמת שחי ואחד פותח כיון:

ואם היה אביו שקול כנגד רבו [הגהה לא משמע כן מפי׳ רעז״ל סוף מסכת כריתות] גרסינן ברישא וכן הוא ג״כ בהרמב״ם ז״ל בהלכות אבידה אע״פ שאינה כן בהלכות ת״ת פ״ה אבל בסיפא גרסי׳ ואם היה אביו חכם וכן הוא בירושלמי וכתב הרא״ש ז״ל דכך היא גרסת הרב אלפס ז״ל ונראה דלענין פדיון נפשות לא בעינן שקולין כמו לענין השבה ע״כ. [הגה״ה הטור כתב בשם אביו הרא״ש ז״ל דלענין לפדותו ולפרק משאו אם אביו חכם הוא קודם אפילו אינו שקול כרבו ע״כ]. וכתב עליו הבית יוסף שם סוף סימן רמ״ב דף רצ״ג ע״ב וכן משמע ודאי לישנא דמתני׳ דבהאי נקט אם היה אביו שקול כנגד רבו ובהאי נקט אם היה אביו תלמיד חכם וטעמא דמילתא דבפדיון שהם בסכנת הגוף כיון שאביו ת״ח אע״פ שאינו שקול כרבו חייב להציל נפשו מני שחת קודם כל אדם אבל אבידתו שאינו אלא הפסד ממון אם אינו שקול כרבו אם יעבור על דעת אביו מעט אין רע. ובהיו נושאין משאו משמע לי דאפי׳ אם אביו שקול כרבו רבו קודם דכיון שאין סכנת גוף ולא הפסד ממון אלא להניח לו מעצבו ה״ל ככבוד לחוד וחייב בכבוד רבו יותר מכבוד אביו אלא מדתנן בסוף מסכת כריתות אם זכה הבן לפני הרב הרב קודם את האב בכל מקום שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו לא משמע הכי דכיון דמהאי טעמא הוא דכבוד רבו קודם לשל אביו כשאביו הוא שקול כרבו כיון שאין אביו חייב בכבוד הרב אין לו להקדים כבוד רבו לכבוד אביו והדבר צריך לי עיון עד כאן לשונו ז״ל. ובספר הלבוש שם ביו״ד סי׳ רמ״ב סעיף ל״ד מצאתי כתוב וז״ל והא דלגבי השבת אבידה רבו קודם לאביו אפילו אביו ת״ח אא״כ הוא שקול כרבו וגבי פירוק משאו ופדיונו אם אביו ת״ח הוא קודם לרב אפילו אם אינו שקול כרבו טעמא דמילתא נ״ל דגבי השבת אבידה כיון שאינו אלא הפסד ממון ואינו עובר ע״ד אביו אלא מעט לפיכך אע״פ שאביו ת״ח אם אינו שקול כרבו אחז״ל שיקדים כבוד הרב שהוא כבוד תורה לכבוד האב שהרי מן הדין גם האב חייב לכבד את הרב הזה שהוא גדול ממנו ואפשר לומר שגם האב מוחל לבנו בזה כיון שיודע שהרב גדול ממנו אבל אם הוא שקול כמותו שיש לגבי האב תרתי כבוד אב וכבוד תורה והאב אינו מוחל בזה לבנו דלמה ימחול לו כיון שהוא גדול כמו הרב לפיכך האב קודם אבל בפירוק משא ופדיון שבויים שיש בהם צערא דגופא לפיכך אם אין האב ת״ח הרב קודם דכבוד תורה עדיף אבל אם האב ת״ח אע״פ שאינו שקול כמו הרב מ״מ כיון שיש לבן גבי אב תרתי כיבוד אב וכבוד תורה אע״פ שאינו גדול כמו הרב אמרו שיקדים האב דכיון דאית ליה צער דגופו ודאי אינו מוחל לבן בשביל כבוד הרב אע״פ שהרב גדול ממנו עד כאן לשונו ז״ל: